פרק ה

ונבאר עתה ענין חזרתם והסתלקותם למעלה איך על ידי כך נעשה מלאכת הכלים. והענין הוא כי כאשר נתעלו האורות למעלה נשאר למטה האור העב והגס שהוא בחינת הכלים כנזכר. והנה יש בטבע האורות להשאיר הרושם שלהם למטה במקום שהיו שם בראשונה ולכן כל האורות האלו בעת עלותם היו מניחים רשימו למטה.

כיצד? הנה הכתר הניח רשימו כדי להאיר לחכמה, וכן החכמה לבינה, והבינה לז״א, והז״א לנוק', כי לעולם טבע העליון להאיר בתחתון ויש לו חשק להאיר לו כחשק האב אל הבן, ולכן מניח ומשאיר בו רשימו. וכפי זה נמצא שכולם מניחים רשימו חוץ מן המלכות, כי אין ספירה אחרת תחתיה להאיר בה, ולכן אין המלכות משארת רשימו למטה [מ״ב. אבל ביסוד כשהיא עולה שם משארת רשימו, וזאת היא בחינת העטרה שנשארת שם תמיד ביסוד].

ונתחיל לבארם מן היסוד, שהוא האחרון מן המניחים רשימו, ונאמר כי הנה בעת עלייתו של היסוד אל מקום ההוד עד למעלה, מניח רשימו במקומו שביסוד לצורך המלכות, ואותו הרושם אינו מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה אל המאציל, וכן גם כן עושים שאר כל הספירות חוץ מן המלכות כנזכר לעיל.

והנה זה הרשימו ,הוא מן האור הראשון שהיה יורד דרך ישר. וכבר ידעת כי אור הבא ביושר הוא רחמים, והאור הבא דרך חזרה למעלה הוא נקרא אור חוזר והוא דין. והנה זה הרשימו הוא דרך יושר והוא רחמים.

והנה נודע כי כשבאו הספירות של עקודים היו פניהם למטה, כי כוונת ביאתם הוא להאיר למטה, ולכן פניהם דרך המקבלים, אבל בחזרתם לעלות אז הופכים פניהם למעלה כנגד המאציל ואחוריהם למטה.

והנה בעלות הכתר אל המאציל, אין ספק כי לעולם אין אור המאציל נפסק אפילו רגע אחד מן המקבלים והנאצלים, רק ההפרש הוא כי בעת ההיא אשר הכתר היה עולה למעלה, אז האור היורד בו מן המאציל יורד ממנו לספירות. [גירסת שער הקדמות דף י״ג ע״ג, אז האור היורד מן המאציל אל הספירות שלמטה מן הכתר נמשך ועובר] דרך אחוריו, שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו לנאצלים. ואם כן אותו האור הבא אל הספירות הוא דרך אחורי הכתר והוא דין כנזכר. ועל דרך זה הוא בשאר הספירות בעת שהיו חוזרים ועולים.

אמנם יש הפרש אחד, והוא כי החכמה אינה מקבלת רק מן האחוריים של הכתר לבד, והבינה מקבלת משני אחוריים דכתר ודחכמה והוא יותר דין. וכן על דרך זה עד המלכות שנמצאת שמקבלת מן תשעה אחוריים. [מ״כ. שזה סוד תרגום ט׳ פעמים שם ע״ב דריבוע כנודע, ע״כ (פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ב׳)].

ועוד יש הפרש אחר, כי מלבד חילוק תוספת ריבוי או מיעוט בחינת אחוריים יש גם כן שינוי אחר, והוא כי הנה התפארת מקבלו מאחוריים של גבורה, שהם אחוריים קשים מאד. אמנם הספירה שלמעלה ממנו אינו באופן זה, וכפי הבחינה כן יהיה שינוי באותו אור הנמשך להם, או יהיה דין גמור או ממוצע או חלש, ואין כח בקולמוס להרחיב בפרטי חלוקות אלו שהם רבים והמשכיל יבין.

ונמצא שיש כאן שלשה מיני אור, הא׳ הוא הראשון שבכולם הנקרא עקודים כנזכר לעיל (פרק א׳), והב׳ הוא הרשימו שנשאר מזה האור שבא דרך יושר והוא רחמים, הג׳ הוא אור הבא דרך עליית הספירות, שאז הוא אור דרך אחוריים שהוא דין.

והנה בבוא האור השלישי הזה שהוא דין, פוגע באור הרשימו הנשאר שהוא רחמים, ואז מכים ומבטשים זה בזה, שהם שני הפכיים, זה אור ורחמים, וזה אור חוזר ודין. וזה חפץ לעלות למקורו, והוא אור הרשימו, שאף על פי שאינו עולה ממש, עם כל זה חפצו וחשקו הוא להדבק ולקבל ממנו, והאור השלישי חפץ לירד.

ונמצא שאינם שווים בטבעם ולכן מכים זה בזה, כנודע כי כל הכאות ובטישות האורות זה בזה הוא כאשר אינם שווים, ואז נופלים ניצוצות מהאור היורד שהוא דין, והוא גרוע מאור הרשימו, והרי זה אור אחר רביעי.

והנה הם ד׳ מיני אור, והם סוד ארבע בחינות טנת״א הנ״ל שהיו כולם כלולים באלו העקודים, וזה פרטן: אור הראשון הוא טעמים, ואור האחוריים הוא נקודות, כי הנקודים הם בחינת דין לעולם, ואור הרשימו הוא תגין, ואור הניצוצות הנופלות על ידי הכאת של הנקודות והתגין זה בזה כנזכר הוא אותיות אשר מהם נעשו בחינת הכלים. והרי נתבאר בחינת הכלים איך נעשו שהוא מן ההכאה והבטישה הנזכר.

ונלע״ד ששמעתי ממורי זלה״ה, כי כבר היו בחינת כלים בעולם העקודים, רק שאלו הניצוצות הנז׳ נתערבו עמהם, והוא כדוגמת הרפ״ח ניצוצות שנשארו בכלים של הנקודות כמ״ש לקמן בעזרת ה׳ (בשער רפ״ח פרק א׳). [מ״כ אף על פי שלעיל ביארנו שאין בעולם העקודים רק בחינת כלי אחד, ומכאן נראה היות לכל אור כלי א׳. עיין בדרוש מטי ולא מטי דף י' ע"א וב׳ ודף י״א ישוב הענין]. וראייה לזה כי הרי נתבאר למעלה כי כשהיה האור חוזר ועולה, היה נשאר הכלי מבחינת האור העב והגם שבו.

ונתחיל לפרש הענין ונאמר, כי הנה אור המלכות לא השאירה רשימו, וכל בחינתה נסתלקה ועלתה. וזהו הטעם שנקראת המלכות 'אספקלריא דלית לה מגרמה כלום' כי לא השאיר בה שום רושם. אך מרשימו שנשאר ביסוד לבד מאיר גם כן אליה.

ועור יש טעם אחר אל הנזכר, והוא מה שנתבאר לעיל (פרק ב׳) כי כאשר חזרו האורות לרדת נשארה כתר דבוקה במאציל ולא ירדה כלל, ונמצא כי החכמה חזרה במקום הכתר וכו׳, והמלכות במקום היסוד, ונשאר הכלי של המלכות בלתי אור כלל, ולכן נקרא הכלי ההוא של המלכות אספקלריא דלא נהרא, וכבר נתבאר זה במקום אחר באורך.

והנה כשעלתה המלכות אל היסוד, היה היסוד מאיר בה דרך אחור כנ״ל, ואז אותו האור דיסוד הכה באור זה של המלכות העולה, ונפל מן האור היורד דרך אחוריים בחינת ניצוצות לכלי של המלכות, וכשעלה היסוד הניח רשימו במקומו, וכשבא לו האור דרך אחוריים הכה בזה הרשימו, ונפלו ממנו ניצוצות, ומהם נעשה בחינת הכלי של היסוד.

ואז אותו הרשימו היה מחיה את הכלי ההוא מרחוק, ולא נכנם בתוכו, והם סוד התגין כמ״ש לקמן בדרוש הנקודים ע״ש. וכן עשו כל הספירות חוץ מן הכתר, כי הניח רשימו לצורך החכמה, אבל לא עשה בחינת כלי, לפי שבשלמא שאר הספירות בעלייתם למעלה על ידי הכאת הרשימו במה שלמעלה מהם היה נעשה הכלי, אך הכתר אין מי שיכה בעלייתו, ולכן לא נגמר עדיין הכלי שלו. והרי כי כתר הניח רשימו ולא כלי, ושאר שמונה ספירות הניחו רשימו וכלי, והמלכות הניחה כלי ולא רשימו.

ואמנם אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל חזרו למקומם חוץ מן הכתר כנזכר לעיל. ואז כלי של הכתר לא נעשה רק בחזרת החכמה, כי כשחזרה החכמה ונכנסה בו, אז הכה אור החכמה ברשימו שהניח הכתר במקומו, והיו הכאות כפולות לפי שהרשימו של הכתר להיותו בחינה עליונה מן החכמה, לכן הוא מכה בחכמה ומוציא ניצוצות, וגם החכמה להיותו בא עתה מלמעלה, ונמצא עומד על הרשימו והוא גבוה ממנו, מכה בו ברשימו ויוצאים ניצוצות אחרות, ולכן עושים עתה שני כלים, א׳ לרשימו של הכתר, וא׳ לחכמה שבאה עתה. וכבר הארכנו בזה במקום אחר (שער מטי ולא מטי פרק ג׳) איך יש בכתר דכר ונוק׳, והם אלו הב' שביארנו פה, שהם הרשימו והחכמה, וע״ש היטב.

והנה מכאן תוכל להבין איך יש גם כן בעולם העקודים מציאות ביטול המלכים בצד מה, כדמיון אותם המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו ונתבטלו כמו שיתבאר לקמן (שער הנקודים פרק ה׳) בדרוש עולם הנקודים, כי הנה ענין התעלמות האורות של העקורים ועלייתם במאצילם הוא גם כן ביטול המלכים בכאן, וכפי מה שנבאר בסוד הנקודים ענין הטנת״א איך מורים על מיתת המלכים, משם תבין גם כן מציאותם כאן בעולם העקודים, דוק ותשכח.

אמנם ההפרש ביניהם הוא, כי כאן בעקודים היה מקלקל על מנת לתקן, וסותר על מנת לבנות, כמו שנתבאר כי זו היתה עיקר הכוונה להעלותם כדי לעשות בחינת כלים. אבל בנקודים היה ביטול ומיתה גמורה ממש. אמנם לפי שמן העקורים התחילו הכלים להתגלות קצת, לכן גם בהם היה קצת ביטול.

והמשכיל יבין כי גם בא״ק הנז׳ לעיל כל אותם הצמצומים שביארנו למעלה בו, וגם אותם שנבאר לקמן (שער הנקודים פרק ב׳) בעזרת ה׳ בענין צאת הנקודים ממנו, ואיך צמצם עצמו ופריס חד פרסא בטיבורא דיליה, כל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים. ודברים אלו אסור להרחיב בהם הדיבור ולהוציאם בפה והמשכיל יבין.

ודע כי במלכות של עולם העקודים נשארו בה עשרה שרשים של עשרה הנקודים שנבארם בעזרת ה׳. ועל דרך זה הוא בכל האצילות, כי מלכות של השרשים אשר בפה של א״ק היא כלולה מעשר, והם עשרה שרשים אל עשר העקודים. וכן במלכות של העקודים יש עשרה שרשים אל עשר ספירות דנקודים, וכן במלכות דנקודים יש עשר ספירות, והם שרשים אל עשר ספירות דברודים, וכן על דרך זה בשאר העולמות.