פרק ג

ואמנם בבוא הכתר נמצאת המלכות שלימה בכל ה׳ אורותיה הפנימיים, שהם נר״ן ח״י. והנה עתה היו חסרים עדיין כל הספירות כנזכר לעיל, שיצאו חסרים בלי תשלום.

והיה זה בכוונה גמורה ממש כנזכר, ולכך הוצרכו לחזור להתעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם, ונמצא יצא אחרון ונכנס ראשון, והמלכות היתה להיפך, כי יצאת ראשונה ונכנסה אחרונה. וזה סוד הפסוק אני ראשון ואני אחרון. וביאור פסוק זה יצדק בין בספירת הכתר בין בספירת המלכות, אלא שזה היפך זה, והוא כמ״ש, כי אנ״י הוא כינוי אל המלכות, ובהפוכו אי״ן הוא כינוי אל הכתר.

והנה בהתעלם הכתר במקורו, עלתה החכמה במקום הכתר, והבינה במקום החכמה, וכן על דרך זה כולם, עד שנמצאת המלכות במקום היסוד, ואז על ידי עליית המלכות במקום היסוד נתוסף בה אור, והיה לה בחינת מקיף א׳ אשר כנגד בחינת חיה הפנימית.

וגם ז״א עלה מדרגה אחת, ואז נתוסף בו בחינת יחידה מן האורות הפנימיים, ועתה נשלמו לו ה׳ אורות הפנימיים. והנה נתוסף בבינה בחינת חיה הפנימית, וחכמה נתוסף בה בחינת נשמה הפנימית.

ואחר כך עלתה החכמה במאציל, ועלתה הבינה במקום הכתר ונתוסף בה יחידה הפנימית, ונשלמה בכל ה׳ אורותיה הפנימיים. וז״א נתוסף בו מקיף א׳ אשר כנגד חיה הפנימית. ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון אשר כנגד יחידה הפנימית.

ואחר כך עלה החסד שבז״א במקום הכתר, כי הבינה עלתה למאציל, ואז נתוסף בו גם בחינת מקיף השני העליון שכנגד יחידה הפנימית, ומשם ואילך לא הרויח ז״א ולא נתוסף בו עוד תוספת אחר, וכן המלכות לא נתוסף בה שום דבר עוד.

והענין הוא בהקדמה א׳ שצריך שתדע, והוא כי הרי נתבאר לעיל, כי בכל בחי׳ ובחי', וכל עולם ועולם, ובכל פרצוף ופרצוף יש בו י״ס לא פחות ולא יותר, והם אורות פנימיים עשרה, ואורות מקיפים עשרה. האמנם העשרה הפנימיים נכללים בחמשה לבד, שהם כנגד החמשה שיש להם בחינת פרצופים כנזכר במקום אחר (שער טנת״א פ״א) והם א״א ואו״א וזו״ן, והם עצמן נקראים בחינת ח״י נר״ן של כללות כל עולם ועולם לבדו. וכן על דרך זה במקיפים, כי הם י׳ ונכללים בה׳ כנזכר.

אמנם דע כי בכל האורות והעולמות והפרצופים שיש מן החוטם של א״ק ולמעלה, בכל פרצוף ופרצוף מהם יש תמיד כל הבחינות האלו שלימות, שהם ה׳ אורות פנימיים הכוללים עשר ספירות פרטיות כנזכר, וה׳ אורות מקיפים הכוללים עשר ספירות פרטיות כנזכר. אך מן הפה של א״ק ולמטה עד סוף העולמות, לא יש רק חמשה אורות פנימיים ושני מקיפים העליונים, שהם כנגד יחידה וחיה לכל פרצוף ופרצוף מהם ולא עוד, כי האור נתמעט משם ולמטה, ולכן בעולם זה של העקודים שהם האורות היוצאות מן הפה ולחוץ של א״ק, לא היה בו רק ה׳ אורות פנימיים וב׳ מקיפים ולא עוד, וזכור הקדמה זו.

והנה כאן בעולם העקודים היו זו״ן גדולים על או״א, כי זו״ן היו פב״פ ואו״א אח׳ באח׳, והענין הוא כי זו״ן השלימו כל צרכם הצריך להם, שהוא ה׳ אורות פנימיים וב׳ מקיפים, קודם שיחזרו להתעלות במאצילם, משא״כ באו״א כי עדין לא היו שלימים, שהרי לאבא לא היו רק שלשה פנימיים לבד ובלי שום מקיף, ולאמא ה׳ אורות פנימיים לבד ובלי שום מקיף.

ועוד כי אפילו קודם שתחזור שום ספירה להתעלות במאציל, כבר היה אל זו״ן מה שצריך להם לצורך הזיווג. והענין הוא כי כבר ידעת כי הזווג נמשך מן המוחין, שהם מחכמה ולמטה, וכבר היה לז״א בחינת חכמה, שהיא חיה הפנימית, קודם שעלה הכתר במאציל שהוא הראשון שחזר קודם כולם. ואף על פי שהמלכות היתה גדולה ממנו, שהיה לה יחידה הפנימית, אין בזה חשש. מה שאין כן באבא שמעולם לא היתה לו בחינת חיה, שהיא חכמה, אפילו אחר שעלה הכתר אל המאציל.

ואם תאמר אם כן למה עלו זו״ן במאצילם מאחר שכבר היו שלמים במה שהיה צורך להם. התשובה לזה היא, כי כל חיותם הוא מאבא ואמא, וכיון שנסתלקו אבא ואמא למעלה אין זו״ן בניהם רוצים להפרד מהם, וחושקים להתדבק ולהתקשר בהם ועולים אחריהם לקבל מהם. וגם סיבה אחרת במ״ש לעיל כי עיקר החזרה היה לעשות בחינת כלים, [ולכן היתה כונתו להוציאם חסרים מתחילה, כדי שיהיה להם חשק לעלות ולקבל, ואז יעשו הכלים. ע״ח כת״י] ולכן עלו גם הם לסבה זאת.