פרק ב

והנה אותם הד׳ אלפי״ן שציירנו לעיל (בשער טנת״א פ״ב) בחוטם הם הנכנסים בפה, והם הנעשים שם ארבעה הבלים. והנה ארבע פעמים הב״ל הוא בגיט׳ קמ״ח, כי ע״י השיניים שבתוך הפה נטחנים אותם הד׳ הבלים ונעשים קמ״ח ונגמרת פעולתן.

ואל יקשה בעיניך מה שנתבאר לעיל (פרק א׳) כי מן אור אזן שמאל הנכנס בפה געשה ממנו חיצוניות הכלי, ומן נקב חוטם שמאל נעשו פנימיות הכלי, כי אע״פ שאור המקיף גדול מאור פנימי, עכ״ז פנימיות הכלי הוא גדול מחיצוניותו כנראה בחוש הראות, מה שאין כן בבחינת האורות, כי האור הגדול שלא יוכל הכלי להגבילו ולקבלו בתוכו, ישאר בחוץ בסוד אור מקיף, והאור המועט ישאר בפנים, משא״כ בכלים. ואם כן איך מבחינת האזן העליונה יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם שהוא יותר תחתון יהיה פנימיות הכלי.

והתשובה בזה היא, כי האור כולו הוא שוה בהשואה אחת, וכאשר רוצה ליכנס ולהיות נגבל תוך הכלי אז האור שאינו יכול ליכנס תוך הכלי נשאר בחוץ, בבחי׳ מקיף, ואור הפנימי הוא מאיר מבפנים הכלי ועובר האור עד חצי עובי דופן הכלי מצד פנימיות הדופן, והאור מקיף הוא מאיר מבחוץ הכלי ועובר עד חצי דופן הכלי מצד חיצוניותו, וע״י שני הארות אלו מאיר הכלי ומזדכך.

והנה אנו צריכים שחצי כלי יאיר מחמת אור מקיף, והנה אור המקיף גדול מאד ולא היה עובר הארתו ונבלע ומאיר בדופן הכלי כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם, ועל כן הוצרך שפנימיות הכלי הגרוע ישתוה עם אור פנימי הגרוע ומאירים זה בזה, וכן חיצוניות הכלי המעולה יאיר בו אור המקיף המעולה, שאם לא כן היה נשאר חיצוניות הכלי בלי שום הארה.

גם יש סיבה אחרת והיא קרובה אל הנזכר, והוא כי הנה אור המקיף חשקו וחפצו להדבק עם האור הפנימי, ולכן אם חצי הדופן של הכלי מצד החיצון לא היה זך יותר לא היה עובר בו אור המקיף, והיה אור הפנימי חסר מלקבל אור המקיף, אמנם בהיות חצי החיצון של הדופן זך, אז יש יכולת באור המקיף לעבור בו עד חצי הפנימי של הדופן, ואז מאיר זה בזה. ואף על פי שחצי הפנימי של הדופן לא יהיה זך אין בזה חשש, כי האור הפנימי עובר ומאיר בו עד חצי העובי הפנימי אע״פ שאינו זך.

ואם תקשה ותאמר כי עדיין יש להקשות ולומר שהרי בחוש הראות אנו רואים שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניותו. התשובה כי ביאור הענין הוא, כי אע״פ שאור הפנימי קטן מאור המקיף, עכ״ז להיותו מוגבל תוך הכלי, לכן הכלי מקבל הארה שלימה ממנו, אבל אור המקיף אע״פ שהוא אור גדול, עכ״ז כיון שאינו דבק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כ״כ הארה בחיצוניות הכלי, כמו שמאיר האור הפנימי בפנימיות הכלי, ובזה יבוא הכל על נכון.

והנה כבר ביארנו שלשה בחי׳ הטעמים, ואמנם גם בחי׳ נת״א כלולים בהם אלא שאינם מתגלים כאן עד למטה באורות העינים, כמו שנבאר במקומו (שער הנקודים פ״א) בעזרת האל ב״ה.

ונבאר יציאת אורות אלו הנקראים עקודים, דע כי בעת שיצאו לא יצאו שלמים, כמ״ש בעז״ה, וטעם הדבר הוא כי כונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויית הכלים, להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבלו, ולכן בהיות שיצאו בלתי שלמים ונגמרים, חזרו לעלות אל שורשם להתקן ולהשתלם, ועי״כ נעשה הכלי וכמו שנבאר.

והענין כי בודאי הוא שבחי׳ הכלי היה בכח אפילו כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה בבחי׳ האור היותר גס ועב, רק שהיה מחובר בו בעצם היטב, ולכן לא נגלה בחינתו, כי כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ, יצא הכל מעורב ביחד.

וכאשר חזר האור לעלות למקורו להשתלם כנזכר, אז ודאי שע״י יציאת האור מחוץ לפה הנה אותה בחי׳ הכלי, שהוא האור היותר עב, קנה עתה עביות יותר, ועל ידי כן אינו יכול לחזור גם הוא למקורו כבראשונה, ונפשט האור הזך ממנו ועלה אל מקורו כנזכר, ואז ניתוסף באור העב הנז׳ עיבוי יותר על עיבויו, ואז נגמר ונשאר בחינת כלי.

ואם תאמר א״כ כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי כבראשונה, יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה ויתבטל מלהיותו בחינת כלי. התשובה בזה היא במה שהודעתיך במקום אחר (בעץ חיים שער מטי ולא מטי פרק ב׳) כי לא חזרו כל עשר ספירות שנתעלו במקורם לחזור ולירד כולם, אמנם התשעה לבדם ירדו, והעליונה שהיא הכתר נשארה תמיד שם עם המאציל. ובזה נמצא כי אור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר, וכן שאר הספירות, ויכולים הכלים לקבל האור ההוא המועט ממנה עתה, ממה שהיה להם קודם.

והנה כולם יצאו בבחי׳ נפש בלבד, וזה סוד פסוק (ירמיהו נ״א י״ד) נשבע ה׳ בנפשו כי האצילות שהוא נקרא נקודים כמו שיתבאר בע״ה, (שער הנקודים פרק א׳) והוא הנק׳ שם הוי״ה, הוא הנשבע במי שגדול ממנו, והוא עולם העקודים הנז׳, אשר כולם יצאו בחי׳ נפש בלבד. ומזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו יתברך, כי אפי׳ עולם העליון של העקודים אינו רק בחי׳ נפש לבד.

והנה כל העשר ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם רק בתחילה יצאת המלכות, היפך מעולם הנקודים כמו שנבאר במקומו בעזרת ה׳. ומלכות זו היא יצאת בבחינת נפש לבד, כי אין ספירה שאין בה חמשה בחינות שהם: א׳ נפש, ב׳ רוח, ג׳ נשמה, ד׳ חיה, ה׳ יחידה כנודע. אמנם עתה לא יצאת רק בבחינת נפש בלבד.

ונלע״ד לקשר דרוש זה עם הדרוש שנכתוב בעז״ה כי בחי׳ אזן היא נשמה, וחוטם הוא רוח, והפה נפש, וכמו שנבאר למטה בדרוש זה עצמו ע״ש. והנה אני חושב בודאי ששמעתי ממורי זלה״ה כי ודאי כאשר יצאו כל העשר ספירות האלו באו כל הבחי׳ של נר״ן ח״י כלולים בהם, אלא שבתחילה לא נתגלה בהם אלא בחינת נפש לבד, וכמו שביארנו (שער הגלגולים הקדמה ב׳ ובהקדמה ז׳) בדרוש נשמת אדם התחתון, שבתחילה באים כולם ביחד, ואחר כך מתגלה כל אחד ואחד בפני עצמו, נפש ואח״כ רוח וכו׳.

והנה כאשר יצא אח״כ בחי׳ היסוד, לא נתגלה ביסוד רק בחי׳ נפש בלבד לעצמו, אבל נתוסף הארה במלכות שנתגלה בה בחי׳ רוח. וטעם הדבר הוא לפי שהרוח בא מהו״ק כנודע, ולכן בבא היסוד מתחיל להתגלות במלכות בחינת רוח, ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו״ק שהם מיסוד עד חסד, ואז נגמר בחי׳ הרוח כולו של המלכות. ובבוא כל א׳ מהם היה מתגלה במלכות קצה אחד של הרוח.

וכבר נודע כי היסוד אינו מכלל הקצוות כי אינן רק חמשה חסדים מחסד ועד הוד, אך היסוד אינו לוקח חסד אחד פרטי לעצמו, רק שנכללים כל הה׳ קצוות בו. ונמצא כי בחי׳ כללות ו״ק של הרוח זהו מה שנתגלה במלכות כאשר בא היסוד, אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא בשאר החמשה, אז היו מתגלים בחינת הקצוות ממש של הרוח במלכות.

והנה כ״ז הוא מה שנוגע אל בחינת המלכות, אמנם מה שנוגע אל הו״ק הוא באופן אחר, כי בצאת היסוד אז נגלה בו בחי׳ כללות החמשה קצוות של ז״א בבחי׳ נפש לבד, וכשבא ההוד אז נגלה קצה אחד של נפש דז״א, וכן עד שנשלמו כל הו״ק.

עוד יש הפרש אחר בין היסוד לה׳ קצוות אחרים, והוא כאשר בא ההוד נתן כח כללות אחד מחמשה קצוות ביסוד מחדש מבחי׳ נפש לבד, וכן כולם עד שיצא החסד, וגם הוא בצאתו נתן כח כללותו ביסוד מחדש, משא״כ בחמשה קצוות כי בבא האחד לא היה מוסיף בחבירו שום תוספת כלל ועיקר, כי כולם שוים, רק שכאשר נשלמו כל הששה אז נמצא נגמר כל הז״א בבחינת נפש.

אחר כך יצאת הבינה בבחינת נפש לבד לעצמה, ובחי׳ רוח לז״א, ובחינת נשמה למלכות. ואחר כך יצאת החכמה בחי׳ נפש לעצמה, ובחי׳ רוח לבינה, ובחי׳ נשמה לז״א, ובחינת חיה למלכות. אח״כ יצא הכתר בחי׳ נפש לעצמו, ורוח לאבא, ונשמה לבינה, וחיה לזעיר, ויחידה למלכות.

הרי כי בבא הכתר שהוא אחרון מכולם לא יצא כי אם בבחי׳ נפש לבד, וזהו פי׳ ב׳ בפסוק נשבע ה׳ בנפשו כנזכר ע״ד הנז״ל, ואפי׳ בחי׳ זו של נפש הכתר לא נשארה בעולם העקודים כנז״ל, כי חזרה להתעלות ונשארה דבוקה במאצילה: