שער טנת"א

פרק ב

ואתר כך באו הטעמים האמצעיים, והם בחינת אור היוצא מהחוטם של א"ק. וחוטם הוא כמנין ס"ג. וגם מכאן נמשך ויצא האור דרך שני נקבי ההוטם ימין ושמאל, ימין מקיף ושמאל פנימי על דרך הנז' באזן. ונמשכו ביושר עד ההזה של זה הא"ק. וזהו עיקר האור אמנם מהארתו גם כן הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב כל סביבות הא"ק. והנה כאן נתקרבו אורות הפנימיים במקיפים שלהם יותר מאורות האזנים, כי נקבי ההוטם סמוכים הם, אבל עם כל זה נחלקים לשנים ואינם מתחברים יהד, ולכן גם באורות אלו לא היה להם בחינת כלים.

ומה שניתוסף באלו יותר מבאורות האזנים הוא כי אות ו' שבתוך הה' אשר באזן היתה כלולה עמה, נתגלית עתה, ומה שהיה אז בהינת ה' נעשה עתה ב' אותיות ד"ו, להורות יציאת אות ו' לחוץ וגילויה. והוא סוד ז"א שנתגלה בכאן. ואמנם לא נעשית ו' לבדה אמנם הו' נחלקת גם כן לששה הלקים, והם ששה אלפי"ן.

וטעם הדבר הוא כי הה' פרצופים הנכללים באות הה' הלא הם אריך אנפין, ואבא ואמא, וזו"ן כנז"ל, והם בחינת נר"ן ח"י, ונמצא כי ז"א הוא בחינת רוח כנודע. והנה הכתוב אומר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" להורות כי בחינת הרוח מתגלה באפיים שהוא החוטם ולכן בזה החוטם נתגלה בחינת ז"א ונחלק לששה קצוות שבו. אבל אות הד' נשארת אות אחת מחוברת, אבל אות ו' נחלקת לששה אלפי"ן.

 וכמו שנחלקת אות ו' שבנקב החוטם הימיני, כך מתחלקת אות ו' שבנקב שמאלי, וסך כולם הם י"ב אלפי"ן, ועם החוטם עצמה הרי י"ג כמנין וא"ו. וכן שני הווי"ן אלו עם החוטם עצמה שצורתה א' כנודע, כי שני נקבי החוטם הם שני יודי"ן, והכותל המפסיק ביניהם הוא צורתו ו', הרי צורת א', ועם השני ווי"ן הרי וא"ו. והוא להורות כי למעלה בבחינת הראש ששם מקום המוחין הוא שם ע"ב דהוי"ה דיודי"ן, וכאן הוא שם ס"ג, כי אין הפרש בין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג רק במלוי אות הוא"ו כנודע. ואלו השני ווי"ן הם בחינת הטעמים האמצעיים שבאמצע התיבה, והם פס"ק ומק"ף כנודע, כי הוראת הפסק היא הוראת הוא"ו של הה' שנפסקה ונעשית לו' אלפי"ן כנזכר. וכאשר תחבר זה הפסק עם המקף הם צורת ד' אחת, והיא הוראת אות הד' של אות הה'.

והנה הד' הזאת כבר ביארנו לעיל שאינה נפסקת, אמנם יש הוראה אחרת אליה והוא כי כאשר תקח הה' שבאזן ימין שמספרה עשר מפירות כנזכר לעיל, והרי היא בחינת י' אחת, ותצרפנה ותחברנה עם הה' שבנקב ימיני של החוטם שצורתה ד"ו כנזכר לעיל, הרי הכל היא צורת יו"ד, והוא ציור אל"ף אחת כזה א שצורתה יו"ד. גם אם תקח הי' שבנקב אזן שמאל ותחברנה עם ו"ד שבנקב חוטם שמאל הרי א שניה. והרי יש שני מיני אלפי"ן שציורן יו"ד.

ואם תצייר בציור אחר, והוא שתקח י' של אזן שמאל וו' של נקב חוטם שמאל וי' של אזן ימנית, הרי א שצורתה יו"י. גם אם תקח י' של אזן ימין וו' של נקב חוטם ימין וי' של אזן שמאל, הרי א שניה בציור יו"י. והרי שני אלפי"ן בציור יו"ד, וב' אלפי"ן בציור יו"י, הרי ד' אלפי"ן, והם מורות על קצת גילוי הד' של ה' שבחוטם שנגלית מעט, אבל לא נגלית לגמרי כמו הו' של הה' שבחוטם. ואמנם עיקר גמר גילויים הוא למטה באורות הפה כמש"ל בעז"ה.

ודע כי עשר ספירות אלו של אורות האזנים, כל זמן שהם נמשכים עד גבול החוטם, אז הוא יחידי בפני עצמו. אבל כאשר נמשך מגבול החוטם ולמטה עד שבולת הזקן, אז מתלבש אור האזן עם אור החוטם בתוכו ונעשה אליו בחינת נשמה פנימית אליו. וכן אור החוטם כשנמשך מגבול הפה ולמטה מתלבש הוא באור הפה ונעשה בחינת נשמה פנימית אל אור הפה.

גם דע כי אז האור היוצא מתוך א"ק הזה הנה כולו אור אחד, רק כי על ידי התרחקותו וירידתו למטה הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי. כיצד? האור היוצא מן האזן הוא זך מאד, וכאשר נמשך האור הזה בפנימיות הא"ק עד הגיעו אל החוטם ויצא קצתו דרך שם, הנה אף על פי שהוא אור אחד שוה, עם כל זה מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה נתעבה יותר בצאתו משם, וכן על דרך זה בהתפשטותו יותר למטה עד הפה ויוצא קצתו דרך שם מתעבה יותר מחמת התרחקו ממקום העליון, אבל לא לסיבת בחינת האור בעצמו כי כולו שוה כנזכר. אך המשכיל יבין כי אור של המוחין נקרא ע"ב, ואור הזה נקרא ס"ג ודי בזה.